חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים

בעז"ה, בעוד כשבוע, נסב כולנו אל שולחן הסדר. ונאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' " (פסחים קט"ז,ע"ב).
כיצד ניתן להבין ציווי זה של חז"ל, "שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", והלא יציאת מצרים היא אירוע היסטורי קדום, שאירע לפני כ- 3,000 שנה, האם אפשרי בכלל לצוות על אדם, שירגיש שייכות ליציאת מצרים? ויתרה מכך, שירגיש כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים ?
רבינו האור החיים הקדוש ביאר את הפסוק: "אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כג, כב). "אמר מוציאם ולא הוציאם", שואל האור החיים מדוע נקט הכתוב לשון הווה "מוציאם", ולא בלשון עבר "הוציאם", שכן יציאת מצרים היתה בעבר ? וביאר כך: "ונראה על דרך אומרם בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה, ונוספים בעם בני ישראל, והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו: "אל מוציאם" כי לא יציאה ראשונה בלבד, אלא כל שנה ושנה מוציאם כנזכר".
למדנו שיציאת מצרים איננה אירוע היסטורי חד פעמי, היא אירוע מתמשך, פעולה שאיננה פוסקת. מדי שנה בזמן הזה מתגלה ומופיע הקב"ה לעם ישראל, ונותן לו כח וחיזוק רוחני.
מצרים היתה מעצמת על, שהפריעה והתנגדה לעצם מציאותם של ישראל וקיומם. ובאמת לא רק את מציאות עם ישראל ניסה פרעה מלך מצרים לעכב, אלא את האור האלוקי, את רבונו של עולם, וכל זאת למה, כיון שפרעה
התנין הגדול, הכריז על עצמו כאלהים "לי יאורי ואני עשיתיני", פרעה נלחם בקב"ה ובעמו- עם ישראל.
ביציאת מצרים הקב"ה "שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים בפרעה ובכל עבדיו". באותות ומופתים ביקש הקב"ה "להודיע לדורות (הבאים), שערלת לב האדם בין אם היא באה מתוך אטימות לב ופראות של בערות" (עולת ראיה ח"ב, עמ' פ"ב), בין אם היא נובעת מתוך אידיאולוגיה, או שנובעת מטמטום הלב ומרצון לשלוט על העולם מתוך שחץ וגאוה, לא יהיה בכוחה לעצור את דבר ה' ורצונו להתגלות בעולם.
הכח הזה שנתגלה ביציאת מצרים מתעורר מדי שנה בליל הסדר, כדי לתת כח להתמודד מול פרעה ומצרים של אותו דור. בכל ליל סדר מתגלה היד חזקה והזרוע הנטויה, שתוכל לסייע לנו להתגבר על אויבינו. אנו מרגישים יותר את השייכות ליציאת מצרים, ורואים את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, שכן "לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר: 'ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת את הארץ אשר נשבע לאבותינו' " (מתוך ההגדה).
הרמב"ם האיר את המשנה באור נוסף, "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: 'ואותנו הוציא משם' (דברים ו,כג), ועל דבר זה ציוה בתורה ואמר: 'וזכרת כי עבד היית'. כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית" (הלכות חמץ ומצה פ"ז, ה"ו).
הרמב"ם שינה את לשון המשנה, ובמקום: חייב אדם לראות, כתב: חייב אדם להראות את עצמו, האם ישנה משמעות לשינוי זה?
"לראות את עצמו" פירושו של דבר, לנסות דרך המחשבה והדימיון, להגיע להכרה, שאני הייתי חלק מיציאת מצרים, זה שייך גם לי, אני מבין את זה, אולם לא בהכרח אני מרגיש כך. לכך מלמדנו הרמב"ם שאדם מישראל צריך להפנים את הידיעה וההכרה שהוא היה חלק מיציאת מצרים בפועל, "להראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא עתה משעבוד מצרים... כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית". אתה צריך לעשות מעשים שמוכיחים שאתה מרגיש כך, שהשתחררת מהעבדות, שאתה בן חורין! פעולות מעשיות המסמלות את החירות, "לפיכך, כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין" (רמב"ם שם).
מנהג קדום נהוג אצל בני עדות הספרדים. בתחילת הסדר עומד עורך הסדר בפתח הבית, כשתרמיל ובו מצות על שכמו, ומקל בידו, נכנס לביתו בכבדות מיגיעת הדרך הארוכה, וכשנכנס, שואלים אותו: מי אתה ? והוא משיב: הנני מבני ישראל היוצאים ממצרים! ולאן פניך? לאן תלך? והוא משיבם: אל הארץ המובטחת, נחלת אבותינו- ארץ ישראל וירושלים.
וכן נוהגים שכל אחד מבני הבית נותן מצה בתוך מטפחת- מפה, קושרה, ונושאה על שכמו, ואומר: "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (שמות יב לד). ואחר המעשים נמשכים בעז"ה גם הלבבות.
 ישנם עתים ותקופות, שצוקי הזמן אינם נותנים לאדם לראות את עצמו, וכל שכן, לא להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לחשוב על יציאת מצרים של פעם, ויתרה מכך לנסות לראות את יציאת מצרים של היום, הוא קשה מאוד מבחינה נפשית, שכן אדם שמצוי בתוך הצרה  דומה כמי שמתו מוטל לפניו, ואי אפשר לנחמו. גם מבחינה מעשית הוא אינו מסוגל לראות איך יוצאים מכל הצרה הזו. כמעט בלתי אפשרי.
 "מצות עשה של התורה לספר בניסים ונפלאות, שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן... וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח" (רמב"ם שם ה"א) "וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר, שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ולפניו כופרין וטועין אחר ההבל, ורודפים אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת, שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו. ומסיים בניסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש בפרשה זו הרי זה משובח" (שם ה"ד).
 מראשית הופעת עמנו ביציאת מצרים, רצופה ההיסטוריה היהודית בירידות ובעליות, משברים ותיקונים.
כשמסתכלים בפרספקטיבה רחבה, רואים שמכל המשברים האלו יצאנו מחוזקים באמונה. כל צרה הביאה עמה גם בשורה של תקומה.
בליל הסדר הבא עלינו לטובה, נסב כולנו דרך חירות ונשאב כוחות מהלילה הזה, כדי להתמודד עם כל אלה שמבקשים להפריע לאור ה' להופיע בעולם, נספר בנסים והנפלאות שאירעו לאבותינו, ותשועת ה', בעז"ה, כהרף עין. נצפה גם אנו שמתוך סיפורי יציאת מצרים נראה את עצמנו ונראה לכל, שהננו בני חורין המחוברים לאמונת הנצח.
בליל הסדר נזכור כולנו את אחינו יונתן פולארד, שפעל במסירות נפש עילאית למען בטחון והגנת מדינת ישראל, וכעת קרוב לשלושים שנה הינו נתון במאסר באמריקה בתנאים קשים ביותר, בניסיון לשבור את גופו, רוחו ואמונתו, ואכן הצליחו לפגוע קשה בבריאותו, אבל רוחו ואמונתו היא של בן חורין הולכת ומתגדלת באמונה בצור ישראל וגואלו. לזכור שעדיין אחינו יונתן הי"ו נתון בצרה ובשביה, בליל הסדר כשנסב כולנו כבני חורין, נשאיר  ליונתן כוס יין מלא באופן שיבטא את רצונה של האומה הישראלית לשחרורו ושיבתו הביתה אל ארץ ציון וירושלים בשנה זו בירושלים הבנויה . חג כשר ושבח לכל תושבי עירנו היקרים.