משה רבינו – " אני מתחבר"

ב"ה, אנו מתחילים חומש חדש, חומש "שמות". – חומש שמות נקרא ע"י בעל "הלכות גדולות" חומש שני למרות שלכל חומש יש שם לפי תוכנו, כגון: חומש "ויקרא" – נקרא "חומש הכהנים" כיון שעוסק בעיניני הכהנים וכו', חומש שמות נקרא חומש שני ומשמעותו שהוא המשך ישיר של חומש בראשית.
חומש בראשית עוסק באבות האומה והשבטים, חומש שמות עוסק כבר באומה, בעם עצמו וכפי שקורא לנו פרעה בראשית הפרשה "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (א, ט) בני ישראל היו לעם שלם.
פרשתנו עוסקת בהתחכמותו של פרעה, כפוי הטובה, "אשר לא ידע את יוסף" (א, ח), יוסף שהושיע את מצרים מצרת הרעב והפך את מצרים למעצמת על,  ומכאן ואילך מתוך כפיות הטובה הזו מתחיל שעבוד בני ישראל בפרך ובעבודה קשה, עד ניסיון ההשמדה הראשון של העם, "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו" (א, כב)- זהו הפתרון לבעיה היהודית.
ב"ה, שלא עזב חסדו מעימנו, ובצד השעבוד הנורא נולד מושיען של ישראל, "משה רבינו", אולם משה רבינו נלקח בשחר ילדותו אל בת פרעה "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן, ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" (ב, י)
משה רבינו חי את כל שנות ילדותו ובגרותו בבית פרעה כנסיך, ולא חסר מאומה, ילד חכם שהיה כבן לבת פרעה, ומן הסתם כולם פינקו אותו והרעיפו עליו אהבה, משה יכול ליהנות מכל הנאות העולם הזה בבית פרעה, ומי יודע אולי ברבות הימים היה הופך הנסיך להיות אפי' המלך על מצרים.
אולם משה רבינו יוצא מתוך הארמון, לראות מה קורה בחוץ, להיות שותף לחיים שמחוץ לארמון "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (ב, יא).
"וירא בסבלותם מלמד שהיה נושא עימהן בסבלותם, אמר כדי שלא אוציא עצמי מצער הציבור" (משנת רבי אליעזר פ"י) "שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן על כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן" (שמו"ר פא, לב).
"רבי נחמיה אומר ראה כתפותיהם שהיו יורדות דם מן המשאות, והיה עושה להם רטיה על גבי המכה" (מדרש מכת"י) "רבי אליעזר בנו של ריה"ג אומר, ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, משוי איש על אישה ומשוי אישה על איש, משוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן, היה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה" (שם).
משה רבינו מלמד אותנו מהי לקיחת אחריות, לא מספיק לדעת שיש לעם ישראל סבל ויסורין, אלא להרגיש את זה ולהפנים את זה, להיות שותף לסבל ממש, לא מספיק לפרסם את דו"ח העוני ולומר נו באמת כמה זה נורא! כמה זה קשה! לדבר יום או יומיים בהכל דיבורים, ובזה נגמרת האחריות, נטילת אחריות פירושה לצאת ולעשות מעשה.
"אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים" (שם), שלושה דברים אומר הקב"ה למשה רבינו "הנחת עסקיך", מצאת את הזמן לטפל בבעיות של עם ישראל, תמיד אפשר לומר "אין לי זמן", "העבודה קשה", "אני עסוק מידי" וכו', משה רבינו מוצא את הזמן עם כל העיסוקים הרבים שלו, והלכת לא בשביל "הכיף" אלא "לראות בצערן של ישראל" ראית את הצער ולא התעלמת ממנו, אלא הרגשת אותו וכאילו היה מדובר במישהו מהמשפחה שלך "ונהגת בהם מנהג אחים".
האיכפתיות מסירות הנפש של משה רבינו, היא מנהיגות שזוכה לסיעתא דשמיא ועליה אומר ה' אף "אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך... לפיכך ויקרא אלקים מתוך הסנה" (שם).
משה רבינו מתחבר לכל המצוקות של העם, מצוקות רוחניות ופיזיות, מצוקות חברתיות וכלכליות, מצוקות פיזיולוגיות וסוציולוגיות, מצוקות לאומיות ואמוניות.
מבחן המנהיגות האמיתי הוא ביכולת של מנהיג לשים לב מצד אחד על טובת כללות האומה, ומאידך להגיע עד הרמה הפשוטה ביותר של האיכפתיות והדאגה לפרט לאדם היחידי ואפילו הפשוט ביותר, אצל משה רבינו אנו פוגשים את החמלה שמגיעה לא רק לאדם אלא אפילו לבעלי החיים, וכך דברי המדרש שהקב"ה בחן את משה רבינו בצאן, "ואף משה לא בחנו אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר לו: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני שעיף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם - חייך, אתה תרעה צאני. הוי: ומשה היה רעה" (שמות רבה פ"ב).