En
תעניות טבת ותיקונם
פרשת ויגש תשע"ה
השבוע נכנסנו לחודש העשירי הוא חודש טבת. ויש בו ג' תעניות זו אחר זו, על ג' פורענויות קשות שבאו על ישראל בימים ח', ט, וי' בטבת. תעניות ח' וט' נקראו בשם "תעניות צדיקים" דהיינו שאין מתענים בהם אלא היחידים – צדיקים – בלבד, ואילו עשרה בטבת מתענים כולם.
במגילת תענית פי"ג מובא שיום ח' בטבת הוא יום תענית כיון שביום זה תורגמה התורה ליוונית. אחר מותו של אלכסנדר מוקדון, מלך תלמי המלך, וביקש תואנה להתעלל בתורת ישראל ובחכמיה. מה עשה? "כנס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים, ולא גילה להם על מה כינסם. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם (ביוונית). נתן הקב"ה בלב כל אחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת" (מגילה ט' ע"א).
תלמי המלך לא מצא בכל השבעים ושניים תרגומים שום שוני, כיוון שנתן הקב"ה בלב כולם עצה כיצד לתרגם באופן שלא תצא מכשלה וע"י זה היה קידוש ה' גדול, במקום שיכולה להיות ח"ו תקלה שהיתה מביאה לידי גזירות קשות על היהודים. אולם, עצם התרגום ליונית הוא צמצום התורה, ועל זה אמרו רבותינו במגילת תענית "שמונה בטבת נכתב התורה יונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם שלשה ימים" – חשיכה באה לעולם.
בט' בטבת, כתב השו"ע סי' תק"פ סעיף ב': "לא נודע איזה היא הצרה שאירע בו" וכבר כתבו עליו הט"ז והמג"א במקום, שמבואר בסליחות שבט' בו נפטר עזרא הסופר. וכן כתבו כבר רבותינו הקדמונים, בעל הלכות גדולות "ובו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה" (הלכות תעניות) (וכן כתבו האורחות חיים ובכל בו סי' סג').
ובפירוש תוספות חדשים על מגילת תענית הביא טעם נוסף לכך שמתענים ביום ט' בטבת, "ושמעתי בשם גדול אחד דאז נולד אותו האיש", (והוא בט' טבת שנת ג' אלפים תשס"א והוא 25 בדצמבר שנה ראשונה לספירתם). ומה שלא פירסמו תענית זו משום שפחדו וחששו מפני הנוצרים, (ידועה אכזריותם ורוע ליבם כשל חיות טרף, כפי שבאו לידי ביטוי במסעי הצלב, ובתקופתנו בשואה הנוראה שקיבלה גיבוי שבשתיקה מהותיקן). ועל הולדת אותו האיש שעשאוהו עבודה זרה – קבעו תענית בט' בטבת.
אולם, עיקר התעניות בחודש טבת הוא צום עשרה בטבת, שבו סמך נבוכדנצר מלך בבל, הוא וכל חילו על ירושלים (כמובא בספר מלכים ב' כ"ה, ובספר יחזקאל כד', א').
"ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחודש לאמר" (יחזקאל כד' א'). הנבואה העוסקת בפרק זה נאמרה ביום עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, כשנה וחצי לפני החורבן הממשי בתשעה באב.
נבואה זו, מסמלת מבחינתו של יחזקאל את הקדרות והיגון, ובאופן די ברור את חורבן הבית, האף שהבית עדיין עמד על תילו עוד כשנה ומחצה כאמור, אולם יחזקאל רואה ביום הזה את המשבר הסופי שאין שיבה עוד מהגזירה האלוקית על החורבן.
ביסוס הדברים ביחזקאל הוא כאמור מתוכן הנבואה הנאמר בפרק זה, והן מהעובדה שנבואה זו היא נבואתו האחרונה של יחזקאל עד החורבן. יחזקאל בפרקים הבאים כה' – לג' עוסק בנבואות עמים, יחזקאל יחזור וינבא על ישראל רק אחר אשר יבוא הפליט ויבשר על החורבן הממשי כאמור פרק לג'.
"בן אדם כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעצם היום הזה" (יחזקאל כד', ב').
מעוצמתו של פסוק זה ביחס לחורבן ובשנותו "בעצם היום הזה", למד האבודרהם הלכה והובא בב"י או"ח ס' תק"ן וז"ל: "וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית (עמ' רנד') שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם הוא חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו: 'בעצם היום הזה' כמו ביום הכיפורים". הרי שהאבודרהם הבין מתוך דברי הנבואה, הלכה פסוקה בדין צום עשרה בטבת שדוחה את יום השבת כמו יום הכיפורים. יוצא שחומרת יום עשרה בטבת חמורה אפי' מיום בתשעה באב שנדחה מפני השבת לאחר השבת. אפשר שביטוי הלכתי זה נובע לא רק מגזירת הכתוב של "בעצם היום הזה", שהרי אין למדים מאז חתימת התלמוד גזירה שוה, ואין אדם דן גזירה שווה אא"כ שמעה מרבו ורבו מרבו וכו'. אלא אפשר שעוצמת ההלכה מקבלת גיבוי מתוכן הנבואה, שיום עשרה בטבת מבחינתו של יחזקאל הוא יום חורבן.
בהמשך הפרק מובאת נבואה העוסקת במות אשתו של יחזקאל. "הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגיפה" הסגנון דומה לנאמר על חורבן הבית "...הנני מחלל את מקדשי גאון עינכם מחמד עינכם ומחמד נפשכם...".
כמה סמלי הוא המות המסמל את החדלון, הכליון והסוף, אין תקוה לתקומה, אי אפשר להחזיר חיים.
אשתו של יחזקאל מתה עפ"י דבר ה' ביום עשרה בטבת, לא בתשעה באב. הכל נגמר. אין הגזירה האלוקית ניתנת לשינוי. המשך קיומו של הבית מכאן ואילך הוא כעין גויה שעדיין לא הובאה לקבורה.
הלכות אבלות נלמדים מנבואה זו, כל אשר נצטווה יחזקאל לא לעשות, האבל חייב בהם, "... ולא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך, האנק דום מתים, אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל". מדוע יחזקאל מצווה לא לנהוג אבילות? "לא תנהגו אבילות כי אין מנחמים לכם, שאין בכם אחד שלא יהיה אבל, ואין אבילות אלא במקום מנחמים" (רש"י פסוק כב'), אבלו הפרטי של יחזקאל איננו אבל פרטי, זהו אבלם של כל ישראל, וכשכולם אבלים אין מנחמים, לכן אין נוהגים באבילות. מות האישה הוא סמל לחורבן הבית.
החורבן הממשי שיקרה בעוד שנה ומחצה מבחינת יחזקאל הוא "קמח טחון טחנת ובית שרוף שרפת". "ואתה בן אדם הלוא ביום קחתי מהם את מעוזם משוש תפארתם, את מחמד עיניהם ואת משא נפשם בניהם ובנותיהם. ביום ההוא יבוא הפליט אליך להשמעות אזנים. בים ההוא יפתח פיך את-הפליט ותדבר ולא תאלם עוד, והיית להם למופת וידעו כי-אני ה'. ויהי דבר ה' אלי לאמור, בן אדם שים פניך אל בני עמון והנבא עליהם" (יחזקאל כד', כה'-כח'). יחזקאל פוסק מנבואה על ישראל ועובר לנבואת עמים – אין תקווה!
מה א"כ אנו נדרשים לעשות? מה תפקידנו?
הרמב"ם בהלכות תעניות כתב: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: 'והתודו את עוונם ואת עוון אבותם'" (פ"ה ה"א). ומונה הרמב"ם את ארבע התעניות וביניהן עשרה בטבת. הרי מבואר שלא נתקנו התעניות משום צער ואבילות על חורבן המקדש, אלא עיקרן לתשובה על מעשינו ומעשי אבותינו הרעים שגרמו לחורבן, וכל זמן שלא נבנה המקדש בימינו כאילו אנו בעצמנו ממשיכים את הסיבות שהביאו לחורבן, ועל כן יסוד התעניות הללו הוא לתשובה. (ויעויין בחתם סופר או"ח סי' רח' דה"מ מ"מ וקראת לשבת).
עלינו לשוב אל ה' בכל התחומים הרוחניים, הלאומיים והחברתיים.
אם נשוב אל ה' בכל ליבנו יתקיימו בנו המשך דברי הרמב"ם: "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. והאמת והשלום אהבו" (תעניות פ"ה הי"ט).
במגילת תענית פי"ג מובא שיום ח' בטבת הוא יום תענית כיון שביום זה תורגמה התורה ליוונית. אחר מותו של אלכסנדר מוקדון, מלך תלמי המלך, וביקש תואנה להתעלל בתורת ישראל ובחכמיה. מה עשה? "כנס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים, ולא גילה להם על מה כינסם. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם (ביוונית). נתן הקב"ה בלב כל אחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת" (מגילה ט' ע"א).
תלמי המלך לא מצא בכל השבעים ושניים תרגומים שום שוני, כיוון שנתן הקב"ה בלב כולם עצה כיצד לתרגם באופן שלא תצא מכשלה וע"י זה היה קידוש ה' גדול, במקום שיכולה להיות ח"ו תקלה שהיתה מביאה לידי גזירות קשות על היהודים. אולם, עצם התרגום ליונית הוא צמצום התורה, ועל זה אמרו רבותינו במגילת תענית "שמונה בטבת נכתב התורה יונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם שלשה ימים" – חשיכה באה לעולם.
בט' בטבת, כתב השו"ע סי' תק"פ סעיף ב': "לא נודע איזה היא הצרה שאירע בו" וכבר כתבו עליו הט"ז והמג"א במקום, שמבואר בסליחות שבט' בו נפטר עזרא הסופר. וכן כתבו כבר רבותינו הקדמונים, בעל הלכות גדולות "ובו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה" (הלכות תעניות) (וכן כתבו האורחות חיים ובכל בו סי' סג').
ובפירוש תוספות חדשים על מגילת תענית הביא טעם נוסף לכך שמתענים ביום ט' בטבת, "ושמעתי בשם גדול אחד דאז נולד אותו האיש", (והוא בט' טבת שנת ג' אלפים תשס"א והוא 25 בדצמבר שנה ראשונה לספירתם). ומה שלא פירסמו תענית זו משום שפחדו וחששו מפני הנוצרים, (ידועה אכזריותם ורוע ליבם כשל חיות טרף, כפי שבאו לידי ביטוי במסעי הצלב, ובתקופתנו בשואה הנוראה שקיבלה גיבוי שבשתיקה מהותיקן). ועל הולדת אותו האיש שעשאוהו עבודה זרה – קבעו תענית בט' בטבת.
אולם, עיקר התעניות בחודש טבת הוא צום עשרה בטבת, שבו סמך נבוכדנצר מלך בבל, הוא וכל חילו על ירושלים (כמובא בספר מלכים ב' כ"ה, ובספר יחזקאל כד', א').
"ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחודש לאמר" (יחזקאל כד' א'). הנבואה העוסקת בפרק זה נאמרה ביום עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, כשנה וחצי לפני החורבן הממשי בתשעה באב.
נבואה זו, מסמלת מבחינתו של יחזקאל את הקדרות והיגון, ובאופן די ברור את חורבן הבית, האף שהבית עדיין עמד על תילו עוד כשנה ומחצה כאמור, אולם יחזקאל רואה ביום הזה את המשבר הסופי שאין שיבה עוד מהגזירה האלוקית על החורבן.
ביסוס הדברים ביחזקאל הוא כאמור מתוכן הנבואה הנאמר בפרק זה, והן מהעובדה שנבואה זו היא נבואתו האחרונה של יחזקאל עד החורבן. יחזקאל בפרקים הבאים כה' – לג' עוסק בנבואות עמים, יחזקאל יחזור וינבא על ישראל רק אחר אשר יבוא הפליט ויבשר על החורבן הממשי כאמור פרק לג'.
"בן אדם כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעצם היום הזה" (יחזקאל כד', ב').
מעוצמתו של פסוק זה ביחס לחורבן ובשנותו "בעצם היום הזה", למד האבודרהם הלכה והובא בב"י או"ח ס' תק"ן וז"ל: "וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית (עמ' רנד') שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם הוא חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו: 'בעצם היום הזה' כמו ביום הכיפורים". הרי שהאבודרהם הבין מתוך דברי הנבואה, הלכה פסוקה בדין צום עשרה בטבת שדוחה את יום השבת כמו יום הכיפורים. יוצא שחומרת יום עשרה בטבת חמורה אפי' מיום בתשעה באב שנדחה מפני השבת לאחר השבת. אפשר שביטוי הלכתי זה נובע לא רק מגזירת הכתוב של "בעצם היום הזה", שהרי אין למדים מאז חתימת התלמוד גזירה שוה, ואין אדם דן גזירה שווה אא"כ שמעה מרבו ורבו מרבו וכו'. אלא אפשר שעוצמת ההלכה מקבלת גיבוי מתוכן הנבואה, שיום עשרה בטבת מבחינתו של יחזקאל הוא יום חורבן.
בהמשך הפרק מובאת נבואה העוסקת במות אשתו של יחזקאל. "הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגיפה" הסגנון דומה לנאמר על חורבן הבית "...הנני מחלל את מקדשי גאון עינכם מחמד עינכם ומחמד נפשכם...".
כמה סמלי הוא המות המסמל את החדלון, הכליון והסוף, אין תקוה לתקומה, אי אפשר להחזיר חיים.
אשתו של יחזקאל מתה עפ"י דבר ה' ביום עשרה בטבת, לא בתשעה באב. הכל נגמר. אין הגזירה האלוקית ניתנת לשינוי. המשך קיומו של הבית מכאן ואילך הוא כעין גויה שעדיין לא הובאה לקבורה.
הלכות אבלות נלמדים מנבואה זו, כל אשר נצטווה יחזקאל לא לעשות, האבל חייב בהם, "... ולא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך, האנק דום מתים, אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל". מדוע יחזקאל מצווה לא לנהוג אבילות? "לא תנהגו אבילות כי אין מנחמים לכם, שאין בכם אחד שלא יהיה אבל, ואין אבילות אלא במקום מנחמים" (רש"י פסוק כב'), אבלו הפרטי של יחזקאל איננו אבל פרטי, זהו אבלם של כל ישראל, וכשכולם אבלים אין מנחמים, לכן אין נוהגים באבילות. מות האישה הוא סמל לחורבן הבית.
החורבן הממשי שיקרה בעוד שנה ומחצה מבחינת יחזקאל הוא "קמח טחון טחנת ובית שרוף שרפת". "ואתה בן אדם הלוא ביום קחתי מהם את מעוזם משוש תפארתם, את מחמד עיניהם ואת משא נפשם בניהם ובנותיהם. ביום ההוא יבוא הפליט אליך להשמעות אזנים. בים ההוא יפתח פיך את-הפליט ותדבר ולא תאלם עוד, והיית להם למופת וידעו כי-אני ה'. ויהי דבר ה' אלי לאמור, בן אדם שים פניך אל בני עמון והנבא עליהם" (יחזקאל כד', כה'-כח'). יחזקאל פוסק מנבואה על ישראל ועובר לנבואת עמים – אין תקווה!
מה א"כ אנו נדרשים לעשות? מה תפקידנו?
הרמב"ם בהלכות תעניות כתב: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: 'והתודו את עוונם ואת עוון אבותם'" (פ"ה ה"א). ומונה הרמב"ם את ארבע התעניות וביניהן עשרה בטבת. הרי מבואר שלא נתקנו התעניות משום צער ואבילות על חורבן המקדש, אלא עיקרן לתשובה על מעשינו ומעשי אבותינו הרעים שגרמו לחורבן, וכל זמן שלא נבנה המקדש בימינו כאילו אנו בעצמנו ממשיכים את הסיבות שהביאו לחורבן, ועל כן יסוד התעניות הללו הוא לתשובה. (ויעויין בחתם סופר או"ח סי' רח' דה"מ מ"מ וקראת לשבת).
עלינו לשוב אל ה' בכל התחומים הרוחניים, הלאומיים והחברתיים.
אם נשוב אל ה' בכל ליבנו יתקיימו בנו המשך דברי הרמב"ם: "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. והאמת והשלום אהבו" (תעניות פ"ה הי"ט).