מנהיגות ישראלית בארץ ישראל

בפתח פרשתנו אנו קוראים על חזרתו יעקב אבינו לארץ ישראל, והמפגש הטעון עם עשיו.
השמחה הגדולה לחזור הביתה – לארץ ישראל - מהולה בהרבה חששות וחרדות מהמפגש עם עשיו, מפגש ראשון אחרי שיעקב ברח מפניו לפני שלושים ושש שנה, מחשש שמא יהרגו זה את זה, כתוצאה מאכזבת עשיו שיעקב קיבל את הברכות מאביו – יצחק.
במפגש זה, משקיע יעקב אבינו הרבה מחשבה והכנות רבות לכל האופציות האפשריות, "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה" (רש"י לב', ט').
רבותינו מלמדים אותנו, שבפרשה זו טמונה הדרכה לדורות עולם, ביחסים הדיפלומטיים שבין ישראל ואומות העולם. "אמר רבי יוחנן: כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון, ואיננו יודע דרכם ותכסיסיהם. יניח פרשה זו לפניו וילמד הימנה טכסים ופיוסים רצויים" (מדרש לקח טוב וישלח).  "רבנו כד הוה סלך למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא" (ב"ר ע"ח).      
אולם הדברים ממש מופלאים, כיון שהתנהגותו של יעקב אבינו במפגש הזה מסמלת "כניעה" מוחלטת כלפי עשיו. "וישלח יעקב מלאכים לפניו את עשיו אחיו... ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני עשיו, כה אמר עבדך יעקב, עם לבן גרתי... ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך" (לב' ג'-ה'). עשיו הוא האדון ויעקב הוא העבד. זו האוירה שיעקב אבינו משדר כלפי כל מי שיפגוש את עשיו, וכן אומר לשליחיו נושא המנחה: "כי יפגשך עשיו אחי ושאלך לאמר: למי אתה ואנה תלך... ואמרת: לעבדך יעקב מנחה היא שלוחה לאדוני עשיו.... ואמרתם גם הנה עבדך יעקב" (לב', יח',יט').
שיא ההכנעה מתגלה במפגש עצמו, כאשר כל מחנהו של יעקב משתחווה לעשיו: "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גישתו עד אחיו... ויאמר למצוא חן בעיני אדוני" (לג',ג'). כניעה כלפי הגויים, האם זו ההנהגה לדורות שמבקש יעקב ללמדנו?!
רבי יהודה הנשיא – נשיאם של ישראל ראה בהנהגתו של  יעקב אבינו מודל מעשי ממש ליחסיו כלפי מנהיגי אומות העולם. וכך מובא במדרש: "רבנו הקדוש אמר לו לר' אפס כתוב אגרת אחת בשמי למלך אנטונינוס. קם וכתב: מיהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. לקח רבינו הקדוש את האגרת וקרעה. וכתב: למרן מלכא אנטונינוס מיהודה עבדך. אמר לו רבי אפס: מפני מה אתה מבזה בכבודך? אמר לו: האם טוב אני מזקני?" (בראשית רבה פר' ע"ה – תרגום).
רבינו עובדיה ספורנו מפרש, שהנהגת יעקב זו היא שהפכה את המפגש למפגש אחוה ולא למרחץ דמים. "וירץ עשיו נהפך ליבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב, כעניננו בגלות עם בני עשיו, האומר בגבהו מי יורידני ארץ, והורה שנהיה נמלטים מיד חרב גאותו בהכנעה ובמנחה, כאמרם ז"ל, שאחיה השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות". מפרש הספורנו, "וירץ עשיו" הוא באמת רץ למלחמה – לאיבה – אולם, המציאות הנכנעת של יעקב שינתה את המציאות, ועשיו נתרצה לסלוח ליעקב. מכאן גם הנהגה שצריכים להיות כקנה המתכופף לכל רוח אבל לא נשבר. ומוסיף הספורנו: "הן לו עשו כן בריוני בית  שני לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד רבנן יוחנן בן זכאי באומרו, בריוני דאית בן לא שבקינן" (ספורנו לג', ד').
מאידך גיסא, יש בחז"ל אמירות קשות על התנהגותו של יעקב אבינו, ותולים את אורך הגלויות ותוקף השלטון האדומי – רומי – נוצרי – בהנהגתו הנכנעת של יעקב אבינו כלפי עשיו,  "לאדוני לעשיו- באותה שעה שקרא יעקב לעשיו אדוני, אמר לו הקב"ה: אתה השפלת את עצמך וקראת לעשיו אדוני שמונה פעמים. חייך, אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך" (ב"ר פר' ע"ה). הרי, שהנהגת העולם ושלטונו יהיו בידי מלכות אדום שמונה מלכים קודם למלכות ישראל. ואף הסמלים הרוחניים והלאומיים של עם ישראל יפלו בידיהם של בני עשיו "וישתחו ארצה שבע פעמים- כנגדן נטל ממנו שבע. ואלו הן: אהל מועד, גלגל, שילה, נוב, גבעון, בית ראשון ושני" (מדרש הגדול).
במהר"מ  מרוטנבורג בפירושו על התורה כתב שבכל המסורה מצינו פעמיים את המילה "גרתי". בפרשתנו "עם לבן גרתי" (לב',ה'). ובתהילים "אויה לי כי גרתי משך" (ק"כ,ה'). האם ישנו קשר בין פסוקים אלו? והשיב המהר"מ מרוטנבורג: "לומר, בשביל שיעקב החניף לעשיו והיה ירא ממנו, דכתיב: 'כה תאמרון לאדוני לעשיו' וקראו אדון והחניפו, לכך ישראל גרים ודרים בין עשיו בגלות, כי לא היה לו לירא מפני עשיו ולהחניף את עשיו. שהרי כבר הבטיחו הקב"ה, דכתיב: 'והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך'".
 מהי אם כן ההנהגה הנדרשת מול אומות העולם? מנהיגות של כניעה כאותו קנה המתכופף לכל רוחות, או שמא זקיפות קומה לאומית המלאה באמונה, בהבטחות האלוקיות לעמינו על נצחיותו ומרכזיותו בקרב האומות.
כבודן של ישראל הוא כבודו של ה'. ואין לנו ח"ו לוותר על כבוד ישראל, שכן בזה אנו כביכול מוותרים על כבוד ה'. אולם, רבותינו מלמדים אותנו שישנם זמנים קשים, כשישראל מצוים בגלות לצערנו הרב. ופעמים ישראל מצויים אפילו בארץ ישראל, אבל מושלים בנו הגוים, ואין לנו ממשלה עצמאית ולא צבא והעם שסוע וחלוש. במצבים אלו אנו כקנה המתכופף כלפי מטה. כך נהגנו בגלות בפני הפריץ. אולם, הנהגת ארץ ישראל שונה היא, ב"ה יש לנו מדינה ועצמאות שלטונית, על הקנה לחזור לזקיפותו הראשונה ולא להתכופף. אלא לעמוד איתנים ונחושים מול אומות העולם.
בנימין הצדיק שנולד בארץ ישראל לא השתחוה לעשיו. ומפני כך, זכה להשראת השכינה בתוכו: "מפני מה זכה בנימין, שתשרה עליו שכינה בחלקו? מפני שכל השבטים נולדו בחו"ל ובנימין נולד בארץ ישראל"(ספרי דברים לג',יב'). כך אנו מוצאים בהנהגת מרדכי היהודי מצאצאי בנימין: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה- אמרו לו: והרי מצינו באבותיך שהשתחו לאבותיו שבע פעמים? אמר להם: בנימין אבי במעי אימו היה ולא השתחוה. ואני בן בנו" (אגדת אסתר ג').
ב"ה, כולנו חיים ונולדים בארץ ישראל, אנו לא נכרע ולא נשתחוה. נחייה כיהודים זקופי קומה שאין מתביישים באמונתם ודתם.