יצחק אבינו – עולה תמימה

בשתי הפרשות הקרובות חיי שרה ותולדות אנו נפגשים עם דמותו המיוחדת של יצחק אבינו. דמותו של יצחק אבינו נראית לנו כדמות פסיבית לחלוטין, ובפרט שיצחק בא אחרי האדם הגדול בענקים- עמודו של עולם אברהם אבינו, שהיה כל-כך מרכזי ודומיננטי והיה שמעו הולך בכל העולם כולו, בכל פעולותיו: הפצת האמונה בה', מלחמות, חסד, וכו'. ואילו יצחק נראה בדיוק ההיפך, כאילו לא עושה מאומה משל עצמו- פסיביות מוחלטת.
מסכת חייו של יצחק אין בה לכאורה שום דבר עצמי, הכול נעשה מכוח אחרים. למשל זכות הארץ מובטחת לו בזכות אברהם אבינו, "עקב אשר שמע אברהם בקולי"(בראשית כו' ה'). יצחק חופר בארות שחפר אביו ואינו חופר בארות חדשות. עד הפסיביות העליונה ביותר המופיעה בפרשת העקידה, יצחק "נעקד"- עוקדים אותו, אברהם עוקד ויצחק נעקד. אפילו את הדבר הכי פשוט והאישי ביותר לשאת אשה – להתחתן - אינו עושה בעצמו אלא אברהם אבינו דואג לו על ידי שליחו הנאמן אליעזר.
מיהו אם כן יצחק ומה סוד עבודתו?
יצחק אבינו הוא כולו נפעלות של קדושה. יצחק אבינו הינו "קדוש מבטן", וכדברי רש"י: "ואת בריתי אקים את יצחק – למה נאמר? אלא לימד שהיה קדוש מבטן" (בראשית יז' יט'). ובשבת דף קל"ז ע"ב קראו ליצחק בשם ידיד, "אשר קידש ידיד מבטן - יצחק קרי ידיד על שם 'אשר אהבת' (בראשית כב').   מבטן- דקודם שנולד נתקדש למצווה זו, דכתיב: 'אבל שרה אשתך וגו', והקימותי את בריתי איתו - היינו מילה" (רש"י שם). יצחק הינו הראשון לנימולים לשמונה. יתרה מכך, היחידי מבין האבות שנצטווה מפורשות לא לרדת מצרימה למרות הרעב, "וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך" (בראשית כו' ב') ורש"י הקדוש הוסיף במקום: "אמר לו: אל תרד מצרימה! שאתה עולה תמימה! ואין חוצה לארץ כדאי לך!".
תשובה לשאלתנו מצויה בתפילתנו: "עננו ופחד יצחק עננו", יצחק הוא מידת הגבורה – פחד – דין - ומה זה אומר לנו?
העולם כולו היה אמור להיות מונהג רק במידת הדין, "ברא אלוקים ולא נאמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת הדין ושתפה למידת הרחמים, והינו דכתיב: 'ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים' " (רש"י בראשית א' א').
מידת הדין פירושו של דבר הנהגה אלוקית מוחלטת, ללא שום סטיה מהמגמה ומהרצון האלוקי שצריך להופיע בעולם, שלימות. אולם, העולם במורכבויותיו וסיבוכיו אינו מסוגל בשלב זה של הבריאה להתנהל לפי מידה זו של מוחלטות, ולכן צירף הקב"ה את מידת הרחמים.
יצחק אבינו הינו הסמל והסימן של השלימות שאמורה להופיע בעולם המתוקן, האידיאלי, הוא כולו עולה תמימה "אמר לפניו: ריבון העולם, הוי רואה דמיו של איל זה כאילו דמו של יצחק בני, אימוריו כאילו אימוריו דיצחק ברי... כאילו הקרבתי את יצחק בני תחילה ואח"כ הקרבתי את האיל הזה" (בראשית רבה פנ"ו). כביכול יצחק מקריב את עצמו ממש על גבי המזבח, ומבטל את כל אישיותו כלפי הרצון האלוקי. "ישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה. וכרעיו כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו. ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו – כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקים בגופו ובנפשו"(ספר החינוך מצווה צ"ה) כך האדם מרגיש שכל הווייתו ומציאותו מתבטלת כלפי דבר ה', להרגיש ולחיות חיים של "עולה תמימה" באופן מתמיד ובלתי פוסק – אלו באמת "חיים ללא הפסקה" של קדושה עליונה, המקיפה את כל האדם, שאין לו רגע אחד פנוי מדבקות אין סופית בקב"ה. זוהי דמותו של יצחק אבינו – עולה תמימה שהיא קודש קדשים.
דמותו המופלאה של יצחק אבינו חושפת באומה הישראלית כולה את הכוחות הדרושים לה במשך כל הדורות ואת מסירות הנפש הטבועה בה מעצם טבעה, להתמודדות עם האתגרים והמשימות האמוניות והלאומיות. וכששואלים מהיכן יש כח ליהודי פשוט למסור את הנפש למען עם ישראל בתעצומות נפש? מאיפה יש כוח ליהודים כמו יוסף טרומפלדור להילחם בגבורה אדירה ללא פחד ומורא על זכותנו על ארץ ישראל? היהודי המופלא הזה, גם לאחר שספג פציעה קשה בבטנו, המשיך לפקד על הקרב ב"תל חי" ולחלק הוראות ללוחמים במצב שכיבה, ומשנסוגו הערבים, בהיותו על אלונקה, בדרך ל"כפר גלעדי", בנשימותיו האחרונות, חקק ביומן הגבורה של האומה את המשפט אשר במשך שנים רבות ימשיך להדהד בליבה של האומה "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו!". מדובר ביהודי פשוט, לא איש תורה ולא איש מצוות, אבל יהודי שיש לו לב בוער מלא ישראליות. העוצמות האדירות האלו שמתגלות שוב ושוב אצל אנשים מישראל, מקורן בפרשת העקדה שקראנו בשבת פרשת וירא, כפי שכותב מרן הרב חרל"פ זצ"ל בדברי הקדמתו לספרו "בית זבול" (בית זבול ח"ב, פתח הבית אות ב):
"והנה יסוד מעלתם של ישראל היא במה שיוכלו לזכות לקדש את השם בנפשותם, שלמעלה זו גם מלאכי השרת עם כל רוממותם אין להם שייכות בזה... ובא להם זה מאז עקד אברהם אבינו את יצחק על גבי המזבח, 'וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו ויקרא מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם אל תשלח ידך אל הנער', שבזה מה שלא יצא לפועל, נשאר הרצון הזה של קידוש השם בכח להיות לרצות נעקד על גבי המזבח ולפשוט צוארו להיות נשחט על קיום מצוותיו וקודש שמו יתברך חדור עמוק עמוק בתוך כל ישראל, שיהיו כל חייהם המשך ארוך של קידוש השם".
יש איזה שהוא גֵן ישראלי מיוחד שנקרא 'גן העקידה', הוא מתגלה אצל מוסרי הנפש של האומה לדורותיהם, המוסרים נפשם על קידוש ה', על לימוד התורה וקיום מצוותיה ובדור התקומה במלחמה על קוממיות גאולת וישועת ישראל בנחלת אבותינו.
 
עם זקופי קומה שאין מתביישים באמונתם ודתם.