En
עבדו את ה' בשמחה
כי תבוא תשע"ה
בפרשתנו אנו קוראים בין פסוקי התוכחה, גם הסבר וסיבה לכל הצרות הרבות, שפקדו אותנו במשך כל הדורות, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה’ בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָך" (כ"ח, מ"ז –מ"ח)ְ.
כיצד משפיעה שמחת האדם על עבודתו את בוראו ועל גורלו? כותב רבנו בחיי, "יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה - מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה".
רבינו בחיי מלמדנו יסוד גדול בעבודת ה'. אין הקב"ה מצוונו לעובדו באופן "טכני" –יבש - כמצוות אנשים מלומדה, רבונו של עולם מבקש מאתנו להכניס גם את הנשמה בקיום המצוות.
רבינו בחיי בהמשך דבריו, מביא מדברי המדרש ראיות שלכאורה אינם שייכים לענין השמחה, "וכן אמרו במדרש רות: אילו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז) 'וישמע ראובן ויצלהו מידם' - בכתפו היה מוליכו לאביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד) 'וראך ושמח בלבו' - בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב) 'ותאכל ותשבע ותותר' - עגלים פטומים היה מאכילה". דוגמאות אלו שמביא המדרש מלמדים אותנו, שאילו אותם גדולי האומה היו יודעים שהכתוב יחשיב מאוד את מעשיהם, היו עושים אותם בשימת לב גדולה יותר ובהתלהבות יתירה. אבל אין הדבר נוגע לכאורה לעשיית המצוות בשמחה.
אולם, הלהט וההתלהבות בעשיית המצוות, הינו הסימן אם עושה אדם את המצווה בשמחה אם לאו. המקיים את המצווה כמי שנראה בעיניו כמשא גדול, בעייפות, "בלי חשק", מראה הוא בעצמו שאין לו שייכות אל המצווה, ואינו מקיימה אלא מתוך כורח ומצוות אנשים מלומדה. אולם, המקיימה בהתלהבות הינו מחובר למצווה ושמח בעשייתה.
בחודש אלול רגילים בני התורה ללמוד הרבה בספר מסילת ישרים לרבינו הרמח"ל, וכך מלמדנו במתיקות לשונו ובשפה ברורה את הדרך הראויה בקיום המצוות ובעבודת ה' בכלל, "ונבאר עתה ענפי האהבה, הם הג’ שזכרתי: הדביקות, השמחה, והקנאה...הב’ הוא השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר, ואומר (תהלים ק’): 'עבדו את ה’ בשמחה בואו לפניו ברננה'. ואומר (שם ס"ח): 'וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה', וארז"ל (שבת ל’): 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה', ועל הפסוק שזכרנו למעלה 'עבדו את ה’ בשמחה', אמרו במדרש (מדרש ש"ט): 'א"ר כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו', כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה (שה"ש א’): 'משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך', כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו. ואומר (תהלים קמ"ט): 'ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם':
ודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שיעור גדול, אמר (שם ק"ד): 'יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה’. ואמר (שם מ"ג): 'ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכנור אלהים אלהי'. ואמר (שם ע"א): 'תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית'. והיינו כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה, שכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהלותיו ית’, וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים 'ונפשי אשר פדית'. ומצינו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחיסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כ"ח): 'תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב', ודוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם על בנין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת, התפלל עליהם שתתקיים המדה הטובה בהם ולא תסור, הוא מה שכתוב (ד"ה א’ כ"ט): 'ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך ה’ אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך" (פרק י"ט).
נסיים בדברי השל"ה הקדוש (בשער האותיות), על הסמיכות בין פרשת מחית עמלק האמורה בסוף הפרשה הקודמת לתחילת פרשתנו הפותחת בפסוק "והיה כי תבא אל הארץ" מהו הקשר בין מחית עמלק לכניסה לארץ? "וזהו טעם סמיכות פרשת עמלק וביאת ארץ ישראל בפרשת כי תבא, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה, א): 'שלוש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל ולא נתנם אלא על ידי יסורין, ואלו הן; תורה וארץ ישראל ועולם הבא'. וכי היכי דבביאה ראשונה בא עמלק, הכי נמי בקיבוץ גליות כשרוצים לבא לארץ ישראל עמלק מזדמן להם בדרך, וכאשר עינינו רואות היום תמיד, ירא ה’ וישפוט. והתחיל בתיבת ’והיה’.. רמז למה שארז"ל כל מקום שנאמר והיה לשון שמחה הוא. וכתב הרמב"ן במנין תרי"ג, מצות ישיבת ארץ ישראל כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצוה הזו. וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה גדולה, כדכתיב :'תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה', אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצותו התדירה באהבתו אותה. וגם צריך להיות ירא וחרד... והנה תיבת 'והיה' אצל מצות ישיבת ארץ ישראל רמז לשמחת המצוה, וסמיכת הפרשה לעמלק רמז לחרדה במצות מהרצועה התלויה באויר. ויסורין של ארץ ישראל, הן מן הישמעאלים הן מן החלאים, מזבח כפרה הם.. ופירוש הענין, שעל ידי הצרות שבארץ ישראל מתנכים ומתמעטים העוונות, והעם היושב בה נשוא עון, וכתיב: וכפר אדמתו עמו".
נזכה שמתוך עבודתנו את ה' אלוקינו בשמחה ובטוב לבב, יסיר מעלינו כל גזירות קשות ורעות, תכלה שנה וקללותיה תחל השנה החדשה וברכותיה.
כיצד משפיעה שמחת האדם על עבודתו את בוראו ועל גורלו? כותב רבנו בחיי, "יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה - מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה".
רבינו בחיי מלמדנו יסוד גדול בעבודת ה'. אין הקב"ה מצוונו לעובדו באופן "טכני" –יבש - כמצוות אנשים מלומדה, רבונו של עולם מבקש מאתנו להכניס גם את הנשמה בקיום המצוות.
רבינו בחיי בהמשך דבריו, מביא מדברי המדרש ראיות שלכאורה אינם שייכים לענין השמחה, "וכן אמרו במדרש רות: אילו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז) 'וישמע ראובן ויצלהו מידם' - בכתפו היה מוליכו לאביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד) 'וראך ושמח בלבו' - בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב) 'ותאכל ותשבע ותותר' - עגלים פטומים היה מאכילה". דוגמאות אלו שמביא המדרש מלמדים אותנו, שאילו אותם גדולי האומה היו יודעים שהכתוב יחשיב מאוד את מעשיהם, היו עושים אותם בשימת לב גדולה יותר ובהתלהבות יתירה. אבל אין הדבר נוגע לכאורה לעשיית המצוות בשמחה.
אולם, הלהט וההתלהבות בעשיית המצוות, הינו הסימן אם עושה אדם את המצווה בשמחה אם לאו. המקיים את המצווה כמי שנראה בעיניו כמשא גדול, בעייפות, "בלי חשק", מראה הוא בעצמו שאין לו שייכות אל המצווה, ואינו מקיימה אלא מתוך כורח ומצוות אנשים מלומדה. אולם, המקיימה בהתלהבות הינו מחובר למצווה ושמח בעשייתה.
בחודש אלול רגילים בני התורה ללמוד הרבה בספר מסילת ישרים לרבינו הרמח"ל, וכך מלמדנו במתיקות לשונו ובשפה ברורה את הדרך הראויה בקיום המצוות ובעבודת ה' בכלל, "ונבאר עתה ענפי האהבה, הם הג’ שזכרתי: הדביקות, השמחה, והקנאה...הב’ הוא השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר, ואומר (תהלים ק’): 'עבדו את ה’ בשמחה בואו לפניו ברננה'. ואומר (שם ס"ח): 'וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה', וארז"ל (שבת ל’): 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה', ועל הפסוק שזכרנו למעלה 'עבדו את ה’ בשמחה', אמרו במדרש (מדרש ש"ט): 'א"ר כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו', כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה (שה"ש א’): 'משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך', כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו. ואומר (תהלים קמ"ט): 'ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם':
ודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שיעור גדול, אמר (שם ק"ד): 'יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה’. ואמר (שם מ"ג): 'ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכנור אלהים אלהי'. ואמר (שם ע"א): 'תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית'. והיינו כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה, שכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהלותיו ית’, וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים 'ונפשי אשר פדית'. ומצינו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחיסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כ"ח): 'תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב', ודוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם על בנין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת, התפלל עליהם שתתקיים המדה הטובה בהם ולא תסור, הוא מה שכתוב (ד"ה א’ כ"ט): 'ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך ה’ אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך" (פרק י"ט).
נסיים בדברי השל"ה הקדוש (בשער האותיות), על הסמיכות בין פרשת מחית עמלק האמורה בסוף הפרשה הקודמת לתחילת פרשתנו הפותחת בפסוק "והיה כי תבא אל הארץ" מהו הקשר בין מחית עמלק לכניסה לארץ? "וזהו טעם סמיכות פרשת עמלק וביאת ארץ ישראל בפרשת כי תבא, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה, א): 'שלוש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל ולא נתנם אלא על ידי יסורין, ואלו הן; תורה וארץ ישראל ועולם הבא'. וכי היכי דבביאה ראשונה בא עמלק, הכי נמי בקיבוץ גליות כשרוצים לבא לארץ ישראל עמלק מזדמן להם בדרך, וכאשר עינינו רואות היום תמיד, ירא ה’ וישפוט. והתחיל בתיבת ’והיה’.. רמז למה שארז"ל כל מקום שנאמר והיה לשון שמחה הוא. וכתב הרמב"ן במנין תרי"ג, מצות ישיבת ארץ ישראל כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצוה הזו. וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה גדולה, כדכתיב :'תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה', אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצותו התדירה באהבתו אותה. וגם צריך להיות ירא וחרד... והנה תיבת 'והיה' אצל מצות ישיבת ארץ ישראל רמז לשמחת המצוה, וסמיכת הפרשה לעמלק רמז לחרדה במצות מהרצועה התלויה באויר. ויסורין של ארץ ישראל, הן מן הישמעאלים הן מן החלאים, מזבח כפרה הם.. ופירוש הענין, שעל ידי הצרות שבארץ ישראל מתנכים ומתמעטים העוונות, והעם היושב בה נשוא עון, וכתיב: וכפר אדמתו עמו".
נזכה שמתוך עבודתנו את ה' אלוקינו בשמחה ובטוב לבב, יסיר מעלינו כל גזירות קשות ורעות, תכלה שנה וקללותיה תחל השנה החדשה וברכותיה.