En
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשע"ז
במותם ציוו לנו את החיים – החיים עד העולם[1]
–"במותם ציוו לנו את החיים" במשפט זה מנציח עם ישראל את זכר הקדושים שנפלו על קדושת העם והארץ. מה הפשט של ביטוי זה? הרי דוד המלך אומר[2]: "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד", ומוסיפים חז"ל לומר[3]: "תנו רבנן: ג' דברים עלו במחשבה לבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו... ועל המת שישתכח מן הלב". לעומתם מגיעה מדינת ישראל ואומרת "במותם ציוו לנו את החיים". המדינה מעלה ומציפה את המוות וקובעת יום זכרון לאומי השייך במהותו לכלל ישראל כולו ולא למשפחה פרטית בלבד. מהו הזכרון הזה? מה עושים איתו?
הזכרון הוא הכוח החי והמניע שבאדם. על הגויים אומר דוד המלך[4]: "כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹקים". השכחה של המקור והשורש היא תכונה גויית. עם ישראל, לעומת זאת, רוצה ודורש לזכור. אנו נזכרים ומתבוננים במוות של יקירנו-קדושנו בכדי להיפגש עם החיים שלהם. אנו מסתכלים על אומץ ליבם ומסירות נפשם על האומה, על האידאליזם הישראלי בטהרתו, ומתחברים למשמעות הכי פנימית ועמוקה של כל מה שאנו עושים במדינת ישראל. מתוך הזכרון אנו מתמלאים במשמעות ובערך לחיים שלנו בארצנו, ומתחדשות בנו עוצמות חיים אדירות להמשיך ולהגביר את כל מפעל החיים הזה. יוצא שהיום הזה הוא יום של זכרון בחיים ולא בשכול ובמוות כשלעצמם. אפילו אצל מקבלי ההחלטות, ברוח קדשם, היה פשוט שצריך להסמיך את היום הזה אל יום העצמאות, משום שזהו יום שבו אנו מסוגלים להבין מהי בכלל מדינת ישראל ותחייתה. אנו מבינים מתוך תוקף הימים הללו את עצמיותנו-עצמאותנו כעם ישראל.
כשאנו שומעים את סיפורי הקרב המרטיטים על הבחור בן העשרים שרץ בראש מורם אל האש למען תקומתה וקיומה של מדינת ישראל, אנו שואלים את עצמנו: על מה ולמה כל זה? מסכן, בחור צעיר בראשית ימיו, וכי לא פחד הוא למות? וביום הזה האומה עונה פה אחד: לא! איננו פוחדים מהמוות כלל וכלל. אנו מעזים לזכור אותו ולהביט לו ישר לתוך העיניים כי אנו יודעים שיש משהו הרבה יותר גדול ומכריע מהמוות, משהו יותר גדול אפילו מהאפשרות לחיות. ומהו? מדינת ישראל. גאולת ישראל. עם ישראל. ארץ ישראל. כשאנו מביטים בכל עוצמות החיים האידאליות האלו אנו מסוגלים להבין קצת יותר את מסירות נפשם ועקדתם של בנינו-יחידנו. "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי"[5]. אנו מתדמים לאבינו אברהם, ל"אַבְרָהָם אֹהֲבִי"[6], ומתמלאים באהבת אין קץ למקור החיים. אנו מתחברים אל אותה "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"[7] ומוכנים להקריב בשבילה הכל. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶֽךָ"[8] – "רבי עקיבא אומר: 'בְכָל נַפְשְׁךָ' – אפילו נוטל את נפשך"[9].
–"במותם ציוו לנו את החיים" במשפט זה מנציח עם ישראל את זכר הקדושים שנפלו על קדושת העם והארץ. מה הפשט של ביטוי זה? הרי דוד המלך אומר[2]: "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד", ומוסיפים חז"ל לומר[3]: "תנו רבנן: ג' דברים עלו במחשבה לבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו... ועל המת שישתכח מן הלב". לעומתם מגיעה מדינת ישראל ואומרת "במותם ציוו לנו את החיים". המדינה מעלה ומציפה את המוות וקובעת יום זכרון לאומי השייך במהותו לכלל ישראל כולו ולא למשפחה פרטית בלבד. מהו הזכרון הזה? מה עושים איתו?
הזכרון הוא הכוח החי והמניע שבאדם. על הגויים אומר דוד המלך[4]: "כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹקים". השכחה של המקור והשורש היא תכונה גויית. עם ישראל, לעומת זאת, רוצה ודורש לזכור. אנו נזכרים ומתבוננים במוות של יקירנו-קדושנו בכדי להיפגש עם החיים שלהם. אנו מסתכלים על אומץ ליבם ומסירות נפשם על האומה, על האידאליזם הישראלי בטהרתו, ומתחברים למשמעות הכי פנימית ועמוקה של כל מה שאנו עושים במדינת ישראל. מתוך הזכרון אנו מתמלאים במשמעות ובערך לחיים שלנו בארצנו, ומתחדשות בנו עוצמות חיים אדירות להמשיך ולהגביר את כל מפעל החיים הזה. יוצא שהיום הזה הוא יום של זכרון בחיים ולא בשכול ובמוות כשלעצמם. אפילו אצל מקבלי ההחלטות, ברוח קדשם, היה פשוט שצריך להסמיך את היום הזה אל יום העצמאות, משום שזהו יום שבו אנו מסוגלים להבין מהי בכלל מדינת ישראל ותחייתה. אנו מבינים מתוך תוקף הימים הללו את עצמיותנו-עצמאותנו כעם ישראל.
כשאנו שומעים את סיפורי הקרב המרטיטים על הבחור בן העשרים שרץ בראש מורם אל האש למען תקומתה וקיומה של מדינת ישראל, אנו שואלים את עצמנו: על מה ולמה כל זה? מסכן, בחור צעיר בראשית ימיו, וכי לא פחד הוא למות? וביום הזה האומה עונה פה אחד: לא! איננו פוחדים מהמוות כלל וכלל. אנו מעזים לזכור אותו ולהביט לו ישר לתוך העיניים כי אנו יודעים שיש משהו הרבה יותר גדול ומכריע מהמוות, משהו יותר גדול אפילו מהאפשרות לחיות. ומהו? מדינת ישראל. גאולת ישראל. עם ישראל. ארץ ישראל. כשאנו מביטים בכל עוצמות החיים האידאליות האלו אנו מסוגלים להבין קצת יותר את מסירות נפשם ועקדתם של בנינו-יחידנו. "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי"[5]. אנו מתדמים לאבינו אברהם, ל"אַבְרָהָם אֹהֲבִי"[6], ומתמלאים באהבת אין קץ למקור החיים. אנו מתחברים אל אותה "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"[7] ומוכנים להקריב בשבילה הכל. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶֽךָ"[8] – "רבי עקיבא אומר: 'בְכָל נַפְשְׁךָ' – אפילו נוטל את נפשך"[9].