תפילה 20

 

במסכת ראש השנה[1] אומרים חז"ל: "לעולם יסדיר אדם תפילתו ואחר כך יתפלל". לפני העמידה בתפילה עלינו לשנן את נוסח התפילה, כדי שלא נתבלבל. כך הסדר הראוי, בפרט כשמדובר בתפילות שהן פחות שגורות על לשוננו, כמו תפילות החגים וכדו', כמבואר בהמשך הגמרא:
"אמר רבי אבא: מסתברא מילתיה דרבי אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים, אבל דכל השנה - לא".
שואלת הגמרא:
"איני? והא רב יהודה מסדר צלותיה ומצלי! - שאני רב יהודה, כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי - כפרקים דמי".
כלומר שונה דינו של רב יהודה משאר האנשים, כי רב יהודה היה עסוק בתלמודו בהתמדה עילאית והיה מסיים כל שלושים יום את תלמודו, ורק אז היה מתפלל. ומכיוון שהיה מתפלל רק אחת לשלושים יום היה עליו לסדר את תפילתו כדי שהתפילה תהיה שגורה על לשונו. והר"ן[2] מבאר:
"כדי שתהא תפלתו נשמעת ושגורה בפיו ולא יטעה בה".
 
שלא תהיה התפילה פגומה ובעלת מום
בשו"ת "רביד הזהב"[3] של רבי דוד משרקי[4] נידונה באריכות השאלה על איזה טעויות מחזירים את הקורא בתורה ועל איזה טעויות מניחים לו כדי לא לצערו ולביישו ברבים, וכך כתב:
"ינהר לן מר עיינין קריאה בספר תורה בציבור על איזה ענין מחויב הקורא לדקדק ועל מה גוערין ועל מה מחזירין...
מאחר שהתפילה במקום הקרבן כאמרו 'ונשלמה פרים שפתנו', הלא דין הוא להישמר בה ממכשולות הלשון אשר נדחו בשתי הידיים מהמדקדקים ובעלי ההלכה, פן יהיה כמקריב בעלי מומין...".
כשאנו עומדים לפני ה' בתפילה ובקריאת התורה, עלינו להיזהר שהמילים יהיו שלמות והנוסח יהיה מתוקן, כדי שהקרבן שאנו מקריבים כביכול בתפילתנו, לא יהיה פגום ובעל מום.
 
דקדוק בתפילה ובקריאת התורה
בהמשך שם כתב בשם היעבץ:
"אבל מי שלא בא לידי מידה זו בנעורים, אי אפשר להטריחו בנחת הטעמים, שטרחו רב ומייגע דיבורו, והפסדו מרובה משכרו, לכן טוב שלא לבלבל הקורא אשר לא נסה באלה".
מי שלא התרגל לדקדק בקריאת אותיות התורה בהטעמה מדויקת ולפי כללי הדקדוק וההגיה, עדיף לא להעיר לו ולתקנו כדי לא לבלבלו. אלא אם כן החסיר או הוסיף אות או טעה בדקדוק. ולדעת הרמ"א מחזירים רק בטעות שמשנה את הענין[5].
ובשם הרמ"א כתב:
"וגדולה מזו כתב מור"ם ז"ל בדרכי משה סימן ס"א לענין קריאת שמע, וזו לשונו: ולי נראה דקשה לשנות המנהג בזה, כי הקריאה בטעמים מפסיד הכוונה, כי אי אפשר למי שלא הורגל בזה מעודו לכוון בניגון ובפירוש המילות, לכן הקורא כדרכו לא הפסיד וכו', והן הן דברינו מריש ועד כען, ואברך את ה' אשר יעצני ובדרך אמת הנחני לכוון לדעת גדול כמותו".
כללו של דבר, סדר התפילה דורש הכנה ולימוד קודם התפילה, כדי שההנהגות וההטעמות, הדקדוק והמנגינה, יהיו שגורים בפי המתפלל.
 
חובת סידור התפילה כשמתפללים מתוך סידור
בימינו כולם מתפללים מתוך סידורים. האם דין זה, שצריך אדם לסדר תפילתו לפני התפילה, נוהג גם היום?
מרן ה"בית יוסף"[6] מביא דברי רבנו מנוח על הרמב"ם שכתב להקל בזה, אך ה"בית יוסף" עצמו הורה להחמיר, וזו לשונו:
"כתב הרב רבנו מנוח, דהא דצריך להסדיר תפילתו, דווקא כשקורא על פה, אבל כשכתובה לפניו, לא. וצ"ע. עכ"ל. ונראה דאפילו כשכתובה לפניו צריך להסדיר, כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות".
גם כשאדם קורא מן הסידור, אינה דומה תפילה ללא הכנה לתפילה שקדמה לה הכנה. כשאדם מסדר תפילתו לפני התפילה, הדיוק רב יותר ושתף הקריאה גדול יותר, והמתפלל יכול לפנות את מחשבתו לכוונת המילים ומשמעותן.
הרמ"א[7] מלמד זכות על מי שאינו מקפיד בכך, וכותב:
"ואני לא ראיתי בזמן הזה לנהוג לסדר התפילה תחילה, ולכן נראה שסמכו על דברי הרב רבנו מנוח דמסתבר הוא".
 אך ב"שולחן ערוך" שם נפסק:
"תפילות של מועדות ושל ראש חודש, צריך להסדיר תפילתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו".
 
חובת שליח ציבור לסדר תפילתו
למעשה לגבי שליח ציבור החמירו בזה יותר, כי הדבר נוגע לכבוד עבודת ה' וכבוד הציבור, וכך כתב רבי חיים בנבנשתי[8], בעל "כנסת הגדולה"[9]:
"כל אדם הרוצה להיות שליח ציבור ואפילו יחיד, יש לו לחזור התפילה קודם ולסדרה".
ורבי צדקיה הרופא[10], בעל "שבולי הלקט"[11] כתב בטעם הדבר:
"השליח ציבור בעי הסדרה טפי מפני אימת הציבור".
אימת הציבור מביאה את שליח הציבור לידי התרגשות, וקיים חשש גדול יותר שיטעה בתפילתו.
וב"ברכי יוסף"[12] כתב מרן החיד"א[13] בעקבות הכרעת הרמ"א:
"כשמתפללין מתוך הסידור מותר וכו'. כן נוהגין ברוב תפוצות הגולה ובארץ הצבי, שאינם מסדרים שום תפילה, וסמכו על חילוק רבינו מנוח, ואפילו שהרב רבינו מנוח כתב 'וצריך עיון', וגם מרן חלק עליו. חילוק רבינו מנוח קבעוהו להלכה גדולי ישראל שנות דור ודור, מדורותינו, דלא חזינן לרבנן קשישאי וקדישי דמסדרי, משום דהוא חילוק אמיתי ומורגש לחוש עין רואה ואוזן שומעת, דרגילי טובא בתפילות אשר בספר נכתבים".
מר"ן החיד"א מלמד זכות, אך יחד עם זאת, בהמשך דבריו[14] הוא יוצא נגד הנוהגים לומר תפילת חנוכה ופורים בעל פה, וזו לשונו:
"תפלות ראש חודש חנוכה ופורים, נהגו עתה שלא לסדרם, ולאומרם על פה. ובראש חודש אפשר שסמכו על דעת הטור שהבין דהרא"ש חלק על הרמב"ם דראש חודש אין צריך, ולדידיה גם הרי"ף הכי סבר... ברם המנהג בחנוכה ופורים להתפלל על פה, אין להם על מה לסמוך. וטוב ליזהר להתפלל לפחות בחנוכה ופורים ומועדים, תפילה הראשונה מתוך הספר".
ומוסיף ה"משנה ברורה"[15] בהקשר זה:
"ותפילות ופיוטים שחמור פירושם צריך להסדיר תחילה ולא מהני ספר בזה".
 
דעת ה"אבן עזרא" על הכנסת פיוטים בסדר התפילה
נאמר בקהלת: "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹקִים כִּי הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים"[16]. מבאר ה"אבן עזרא":
"אל תבהל - אל יוציא פיך מלין לפניו בביתו בבהלה וליבך אל ימהר כי אם תביננו, כי הלב כמו אובד ותועה בעסקי העולם, על כן אמר משיח ה' 'מצא עבדך את לבו', ודע כי האלקים ניצב עליך ורואה אותך ושומע דבריך, כי הוא בשמים בגבהי מרום הגבוהים ואתה על הארץ ואין למטה ממך, על כן יהיו דבריך מעטים שלא תסתכן, כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפילה קצרה ויוצא...".
כשאדם עומד לפני מלך מלכי המלכים בתפילה, עליו לדבר לאט לאט, מתון מתון. עליו למדוד את מילותיו ולדייק בהן כדי שכל מילה תהיה ראויה למעמד ותוכל להיכנס בשערי תפילה ולא תלכנה מילותיו לאבדון.
ה"אבן עזרא" היה מופלא בחכמות ונודע בחריפות לשונו. הוא חי בתקופת הר"י מיגאש ונפטר לפני הרמב"ם. ממשיך ה"אבן עזרא":
"חייב אדם שיתפלל שישמור פתחי פיו ויחשוב בליבו שהוא עומד לפני מלך, בידו להחיות ולהמית על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפילתו פיוטין לא ידע עיקר פירושם ולא יסמוך על המחבר ברצונו הראשון כי אין אדם אשר לא יחטא או המעתיקים חטאו... לא אוכל לבאר אחד מני אלף מטעות הפייטנים, והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם כי אם התפילה הקבועה, ויהי דברינו מעטים ולא נענש בדין".
 
דעת החולקים על דברי ה"אבן עזרא"
ה"אבן עזרא" מעלה טיעונים שונים כנגד קבלת הפיוטים בסדר התפילה - השפה הבלתי מובנת, השיבושים בדקדוק, החיקוי והשימוש בצורות שירה ומשקל זרות, ערבוב ושרבוב של ביטויים זרים, ועוד. אולם נמצאו להם לפיוטים סנגורים קנאים שהפריכו השגות אלה[17], ולמעשה הפיוטים נתקבלו ברוב תפוצות ישראל והפכו לחלק בלתי נפרד של סדר התפילה, מתוך שאיפה להתעלות רוחנית ורגשית ודבקות גדולה בה' יתברך.
מקורם של הפיוטים בימי הסבוראים והאמוראים, וקרוב לודאי אפילו בימי התנאים. יוסי בן יוסי חי בארץ ישראל בתקופת הסבוראים, ולצדו יניי, והבולט שבין הפייטנים הוא רבי אלעזר הקליר, שלפי דעות מסוימות חי בתקופת התנאים ומזוהה עם התנא רבי אלעזר ברבי שמעון. וכך כתב המהרח"ו בשם רבו הגדול האר"י הקדוש בספר "שער הכוונות"[18]: "שמעתי בשם מורי ז"ל כי הקליר שסידר קרוב"ץ במחזור האשכנזים הוא רבי אלעזר ברבי שמעון". ולמעשה כבר בעלי התוספות במסכת חגיגה[19] מציינים שהוא התנא רבי אלעזר ברבי שמעון, ומקורו במדרש. וכך כתב גם הרא"ש[20] במסכת ברכות:
"ויש אומרים שתנא הוא, כדאמר בפסיקתא, כד דמיך רבי אלעזר ברבי שמעון קראו עליו דורו 'מכל אבקת רוכל', דהוא תנא קרוב"ץ דרשן ופייטן, והוא תיקן קרוב"ץ לאומרה בג' ראשונות...".
 ועוד כתב המהרח"ו שם[21]:
"דע לך, כי מורי ז"ל לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשה מאלו שסידרו האחרונים, כגון רבי שלמה בן גבירול וכיוצא, לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה, ואינם יודעים מה שאומרים, וטועים בסדר דיבורם בלי ידיעה כלל. ובפרט פזמון יגדל אלקים חי וכו', וכן וידוי אשמנו באומר ובפועל. וכן ביום הכפורים לא היה אומר וידוי של רבינו נסים, ורבי שם טוב בן אדרוטל, ורבי יצחק בן ישראל, שתיקנו כל אחד וידוי בערבית ושחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה, לא היה אומר אותם כלל.
אבל היה אומר התפילות והבקשות ופזמונים שתיקנו הראשונים, כמו תפילת רבי עקיבא ע"ה, ותפילת רבי אלעזר בן ערך ע"ה, ותפילת רבי נחוניא בן הקנה ע"ה וכן היה אומר כל הפיוטים ופזמונים שתיקן רבי אלעזר הקליר, הלא המה במחזור האשכנזים, לפי שכל אלו הראשונים תיקנו דבריהם על פי חכמת האמת, והיו יודעים מה שתקנו. ואף גם אם הם באמצע ברכות יוצר היה אומרם, לפי שהם היו תנאים, והיו יודעים מה היו מתקנים, וכל דבריהם היו מיוסדים על פי האמת...".
הפיוטים שנכתבו בשביל חזרת הש"ץ ומקומם בתוך התפילה נקראים 'קרובות' או 'קרוב"ץ', ראשי תיבות של "קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים"[22].
 
רב כוחו של מי שעוצר את יומו ועומד בתפילה
דיברנו על מעלת הדיוק והדקדוק בתפילה, ועל חובת סידור התפילה ולימודה קודם התפילה, אך יחד עם זאת עלינו לדעת כי יש מעלה מיוחדת לעצם העמידה לפני ה'. וכך כתב רבי אברהם טברסקי[23] בספרו "מגן אברהם" בריש פרשת בלק:
"וירא בלק וגו'. הענין מה שחרד בלק כל כך מפני בני ישראל עד ששלח אחרי בלעם, זהו מרומז בהכתוב גופא, 'וירא בלק', מה ראה, 'את כל אשר עשה ישראל לאמורי', הוא לשון אמירה ודיבור, היינו מה שישראל עושים באמרי ודיבורי פיהם בתורה ותפילה, ולכן יגר מואב מפני העם - 'עם' הוא לשון קרירות, מלשון גחלים עוממות - היינו גם מאותם שנתקררו מדרכי עבודת ה' יתברך יראו ופחדו.
וכמו שאמר אבא מורי זצוקללה"ה בשם הבעש"ט זצוקללה"ה, שגם זה האיש המוטרד בעסקיו כל היום בשווקים וברחובות וכמעט ששוכח שיש בורא עולם, רק בעת שמגיע לזמן תפילת
מנחה עולה על זכרונו שהגיע זמן התפילה וגונח ונאנח בלבו בהתבוננות האיך שפנה כל היום בהבלי העולם, והוא רץ לסימטה אחת מן הצד ומתפלל מנחה, הגם שאינו יודע כלל מה הוא מדבר, עם כל זה חשוב ויקר לפני הבורא ברוך הוא והאנחה שלו בוקעת רקיעים, ולכן יראו בלק ומואב גם מהאנשים האלו כי רב כוחם".
עצם העובדה שאדם עוצר את חייו כעת ומפסיק את עיסוקיו ועומד לפני ה' בתפילה, זה חשוב ויקר לפני הבורא ברוך הוא, והאנחה שהוא נאנח על כך שפנה היום ולא זכה למלא אותו בתורה ומצוות כראוי, בוקעת רקיעים. לכן בלק ומואב רואים גם באנשים אלה, שעבודת ה' שלהם מעומעמת ומקוררת, כי רב כוחם מאוד.

---