פרשת תזריע מצורע

פרשת תזריע מצורע
 מפי מו"ר הרב שמעון כהן שליט"א
 
בס"ד אייר תשע"ז w גליון 194  
היולדת והצרעת – המעור והלשון
תיקון המחשבה מביא לתיקון הדיבור
 
ראשי פרקים:
פרשת הלידה ופרשת המצורע ± ברית המעור וברית הלשון ± פרשת הלידה מתחילה בטהרת המחשבה ± קדושת המחשבה יוצרת מציאות ± קודשא בריך הוא וכנסת ישראל ± ביום ל"ג בעומר נגמרה טהרתם של ישראל ± ברית המעור וברית הלשון ± למה בני אדם אומרים לשון הרע? ± לאן כוונו חיצי ההסתה של הנחש? ± תיקון על ידי שיח ± סיפור וספירה ± עם ישראל משתוקק להגיע למעמד הר סיני ± תיקון ה'דיבור' וה'מְדבר' ± להתעסק בלי נדר בלימוד עניין שמירת הלשון
 
מקורות עיקריים:
חורבן ליטע עמ' 98 ± אור החיים יב, ב ± סנהדרין יט ע"ב ± חתם סופר פרשת תזריע ד"ה אשה כי תזריע (השלישי) ± ספר החינוך מצוה שו ± מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) א, ב ± רש"י בראשית ב, ז
 
פרשת הלידה ופרשת המצורע
פרשת תזריע פותחת בדיני טומאת יולדת וקרבנותיה ומזכירה את מצוות ברית המילה, ואחריה באים באריכות גדולה דיני נגעי צרעת המסתיימים בפרשת מצורע. פרשת תזריע מוקדשת ברובה לדיני הצרעת ואף על פי כן נקראת 'תזריע' על שם שמונת הפסוקים הפותחים. ניתן לומר שהסיבה לכך היא הקשר המהותי שבין פרשת הלידה לפרשת המצורע. למעשה שתי הפרשיות הללו עוסקות בשתי תכונות מרכזיות שקיימות בגוף הישראלי:
א. פרשת הלידה וברית המילה, מוציאה מן הכח אל הפועל את קדושת החיים הישראליים. 'ברית' מלשון בר, חוץ, על ידי הברית אנו מוציאים החוצה את הישראליות שבנו. די לקרוא את הסיפורים שהתרחשו בתקופת השואה כדי להיפגש עם העוצמה האדירה הטמונה במצוות מילה. נזכיר אחד מני רבים שהתרחש בגטו קובנא, וכפי שמעיד הרב אפרים אושרי[1] בספרו "חורבן ליטע"[2]:
"אינני יכול לשכוח קיום ברית מילה, שבו הייתי נוכח... ברית מילה בסתר בגיטו. חמש שנים היה יצחק בלוך נשוי, ולא נולדו להם ילדים. והנה דווקא בגיטו, לאחר שנגזרה הגזירה, ברכם ה' בילד. הם התגוררו בבלוק ג' בגיטו, שבו היה גם בית ספר מקצועי לילדים. הזוג התחבא בבניין זה, מפני שסברו שרעש המכונות והלמות הפטישים יגברו על צעקות התינוק. והנה שם נתקיימה הברית. ולא אשכח לעולם את המחזה.
בשעה שהמוהל עמד להתחיל במלאכתו נשמעה לפתע חריקת מכונית לפני הבית ואנשי גיסטאפו ירדו מן המכונית. בהלה גדולה אחזתנו, ידי המוהל החלו לרעוד, כולנו היינו אובדי עצות. מה לעשות עכשיו? כיצד להציל את האם ותינוקה? כולנו רעדנו מפחד, אך האמיצה בינינו היתה דווקא האם, שפנתה למוהל: תזדרז ותמול את הילד - היא צעקה - הנך רואה שבאו להמיתנו. ימות הילד לפחות כיהודי!
חיכינו לרוצחים שיבואו לקחתנו, אך בעזרת ה' ניצלנו. אותה שעה הרוצחים לא נכנסו כלל אלינו אלא התכוונו רק לביקור בבית הספר המקצועי. שמענו בקול האם הגיבורה, הילד נימול בצל המוות".
אנחנו נמצאים ערב יום הזיכרון לשואה הנוראה. הדבקות בה' ובמצוותיו של יהודים שחיו בתוך גיא ההריגה, בתוך המציאות הארורה הזו שבה חיצי המוות מופנים כלפיהם בכל רגע נתון, אינה נתפשת בשכל האנושי. מה שמטריד אמא יהודייה בתוך אימת המוות המרחפת עליה ועל סובביה, זה שה'בן יקיר' שלה, שנולד אחרי חמש שנים של ציפייה ותפילה, אם נגזרה עליו מיתה בדמי ימיו, שימות כיהודי נימול ולא ערל.
ב. פרשת המצורע, גם היא פרשה יסודית שמאפיינת באופן מיוחד את האומה הישראלית. לנגע הצרעת אין אח ורע בתולדות העמים. אצל אומות העולם לא קיים המושג 'מצורע'. זו פרשיה שקשורה אך ורק לעם ישראל. כשם שפרשת הלידה וברית המילה מגלה את קדושת הגוף הישראלי כך פרשת המצורע מגלה את קדושת הרוח על ידי טהרת הדיבור.
 
ברית המעור וברית הלשון
בגוף האדם קיימות שתי בריתות: ברית המעור (המילה) וברית הלשון, ומובא ב"ספר יצירה"[3] שברית המעור מכוונת כנגד ברית הלשון. כלומר מבנה גוף האדם מחולק לשניים - חלק עליון וחלק תחתון. החלק העליון של האדם הוא החלק הרוחני והחלק התחתון הוא החלק המעשי, ותפקיד האדם הוא לקדש את שני חלקי גופו, את חלק הרוח הקשור בדיבור, ואת חלק המעשה הקשור במילה.
 
פרשת הלידה מתחילה בטהרת המחשבה
על המילים "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה" כותב "אור החיים" הקדוש[4]:
"ויתבאר על דרך אומרו 'אחור וקדם צרתני' (תהלים קלט, ה) ודרשו ז"ל (בראשית רבה ח, א): 'אחור' - לכל המעשים, 'וקדם' - למעשה בראשית, דכתיב: 'ורוח אלקים מרחפת' וגו', הרי כי ב' יצירות באדם - יצירת הרוח ויצירת הגוף. והנה בעת ההזרעה אמרו ז"ל (זוהר קדושים פ ע"א) כי כפי הכוונה אשר יכוין המזריע ימשיך לזרע הנפש, אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות ימשיך לטיפה נפש טמאה ואם יחשוב בטהרה ימשיך נפש קדושה, וצא ולמד (ברכות י ע"א) מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך עליו השלום אשר נשא בת נביא ולצד שחשבה האישה בעבדי מרודך בלאדן המשיכה נפש רעה לב' בניה (סנהדרין קד ע"א).
אם כן עיקר הלידה שהיא המשכת הנפש לעובר היא בשעת ההזרעה, וקודם לה מלפניה, כי אחר הוצאת הזרע כבר קדם כח החושב שממנו יתהווה הזרע, והוא מאמר הכתוב 'כי תזריע וילדה', מודיע הכתוב כי עיקר הלידה היא בשעת ההזרעה, שכאשר תזריע כבר ילדה והיה מה שהיה - אם נפש טהורה אם לא, ואין תקוה להפך מה שכבר הוא. ומעתה מה שיתעצם האדם בבחינת הלידה הוא בשעת ההזרעה, כי אז היא עיקר הלידה לבחינת הנפש שהוא העיקרית באדם, והוויות הדבר והמצאתו הגם שהוא נעלם תקרא לידה".
פרשת הלידה איננה מתחילה בזמן שהאישה יושבת על המשבר וכורעת לילד, אלא הרבה לפני כן, בטהרת המחשבה שבשעת הייחוד.
 
קדושת המחשבה יוצרת מציאות
ממשיך "אור החיים" הקדוש:
"ומתוכיות דברינו אלה תשכיל אומרו 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' (בראשית יב, ה), שהם הנפשות שעשו בזיווגם, הגם שלא היתה שרה יולדת, כל זיקה וזיקה היו מולידים נפשות, והגם שלא נבנה הגוף להם לא מפני זה יכחד האמת".
במשך שנים רבות ציפו אברהם ושרה לפרי בטן והרבו בתפילה ובקשה, ובכל אותן שנים אף שלא ראו זרע של קיימא, היו בוראים נפשות על ידי כל זיווג וזיווג. אברהם גייר את האנשים ושרה גיירה את הנשים על ידי הנפש החדשה שבראו בכל אחד ואחד מהם על ידי קדושת המחשבה שבשעת זיווגם. קדושת המחשבה יוצרת מציאות, וכך אומרים חז"ל[5]:
"כל המלמד בן חברו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".
 
קודשא בריך הוא וכנסת ישראל
ממשיך "אור החיים" הקדוש ומבאר, שהייחוד בין הבעל והאישה ותהליך הלידה רומזים לקשר שבין קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, וזו לשונו:
"עוד ירמוז הכתוב על כנסת ישראל אשר מצינו שנקראת אישה בדברי הנביאים, דכתיב: 'כי בועליך עושיך' (ישעיה נד, ה), וכתיב: 'ואשת נעורים' (שם), וכתיב: 'וארשתיך לי' וגו' (הושע ב, כא), 'איזה ספר כריתות' וגו' (ישעיה נ, א), ועליה אומר הכתוב: 'אשה כי תזריע', פירוש הזרעת מצוות ומעשים טובים, על דרך אומרו: 'זרעו לכם לצדקה' (הושע י, יב).
'וילדה זכר', פירוש תהיה הולדתה זכר, פירוש דע כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה מבחינת הנקבה, והתורה מיחסת בחינות העליונות בבחינת הזכר. והודיע הכתוב כי אם כנסת ישראל תזריע ודאי שתוליד הדרגות עליונות, והוא מאמרם רז"ל (סנהדרין צח; שמות רבה פרשה טו כאן) עוצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ה' בביאת הגואל אם ישראל יזכו על ידי מעשיהם הכשרים.
ויכוון להבדיל בין הגאולה המחוכה לגאולה שעברה של מצרים שהיו ישראל ערום ועריה, גם אמר הכתוב: 'גוי מקרב גוי' (דברים ד, לד). ואותה גאולה תכליתה לא עמד כי נחרב הבית וגלו והיה מה שהיה ואין טובה זו בבחינת זכר, אבל הגאולה העתידה לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים, אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה, דכתיב: 'לא תשכח מפי זרעו' (דברים לא, כא), על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח".
מעמד הר סיני היה מעמד הנישואין, אבל מאוחר יותר, בגלות בית ראשון ובגלות בית שני, ניתן לנו גט כריתות ושולחנו מבית ה' לגלות. תקופת הגלות היא תקופה מסוכנת, כשהכלה משולחת מביתה היא עלולה לתת עיניה באחר ולהתחתן אתו, אבל אצל עם ישראל זה לא יתכן, בסופו של דבר האומה שבה לאלקיה.
בכוחנו להביא גאולה לעולם. עלינו להזריע בעולם צדקה ומעשים טובים, ועל ידי כך לתקן עולם במלכות שד-י. וכשהמגמה שלנו תהיה מכוונת כראוי אל המגמה האלקית, יבנה הקב"ה את ביתו בתוכנו וישרה עלינו שכינתו, ונאמר לפניו 'שירה חדשה' בגאולה המחוכה.
 
ביום ל"ג בעומר נגמרה טהרתם של ישראל
דיברנו על ברית המילה ועל זמן הייחוד. רבי משה סופר[6], בעל ה"חתם סופר"[7] מבאר:
"'אשה כי תזריע' וגו'. אף על גב דהענין כפשוטו, ובטבע אשה מזרעת תחילה ילדה זכר, עוד בו רמז אם המקבלים, המכונים 'אשה', מזריעים תחילה, היינו התעוררות למטה לעבודת ה' הנקרא 'מיין נוקבין', אז ישלח עזרתו מקודש בשפע רב ויזכה להיות זכר, להשפיע מתורתו לאחרים, והיינו 'וילדה זכר'.
ובזוהר (פה ד"ה ובספרא) איתא, מיום המילה שמתחיל הנשמה הקדושה לכנוס בתוך הגוף הישראלי אינה מתיישבת על מקומה הראוי עד אחר ל"ג יום.
ובזה יש להבין אחד מהטעמים של ל"ג בעומר, אחר שנימולו ערב פסח במצרים אז לא נתיישב בתוכם רוח הקודש עד שמצאה מנוח אחר ל"ב בעומר, וביום ל"ג הוא כמו מ' ליולדת שהוא גמר טהרה".
מדין תורה[8], היולדת בן טמאה טומאת לידה שבעה ימים אף אם לא ראתה דם, ולאחר שבעת הימים יכולה לטבול, ובטבילה זו נעשית טהורה לשלושים ושלושה הימים שלאחר שבעת הימים, וזאת אף אם תראה דם באותם הימים.
שונה הוא דינה של יולדת בת, שהיא טמאה שבועיים אחרי לידתה ולא רק שבוע, וטהורה שישים ושישה ימים אחרי טומאת הלידה ולא רק שלושים ושלושה.
ערב היציאה הגדולה ממצרים נצטוו ישראל על הפסח והמילה, וזאת כדי שימשכו ידיהם מעבודה זרה ויהיו עסוקים במצוות ה' ומתוך כך יהיו ראויים לגאולה. וכעבור ל"ג ימי טהרה - בהם מחויבת כל יולדת זכר - ממעמד ברית המילה, חל ל"ג בעומר.
בספר יהושע מסופר על מילה שיהושע מל את ישראל בגלגל[9]. גם מעמד זה התרחש בערב פסח, כדי שיוכלו להקריב את הקרבן. נמצא שביום ל"ג בעומר נגמרה טהרתם של ישראל, ולדברי ה"חתם סופר" זו אחת מן הסיבות שבגללן עורכים הילולא גדולה ביום זה.
 
ברית המעור וברית הלשון
הזכרנו שהנקבה רומזת לגאולות הראשונות והזכר לגאולה האחרונה. שני בתי המקדש הראשונים נפלו בשל חטאי ישראל. בית ראשון נחרב בעוון שלוש העבירות החמורות[10] ובית שני נחרב בעוון לשון הרע[11]. כך שלמעשה בית ראשון חרב בין השאר בעוון עריות - ברית המעור, ובית שני חרב בעוון לשון הרע - ברית הלשון.
שתי הכוחות הללו - המעור והלשון - הורסות כל חלקה טובה, ועל הכן הם המניע המרכזי לחורבן שני בתי המקדש.
 
למה בני אדם אומרים לשון הרע?
בראשית הבריאה הנחש היה בעל מעלה, הוא היה בעל החיים הקרוב ביותר אל האדם, אבל הוא השתמש בכישרונותיו לרעה ונסה לכבוש את האדם, ולכן ירד ממעמדו.
הנחש לקח את העולם הזה והפך אותו להיות חוויה של דיבור רע, "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן... וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן"[12].
חז"ל[13] אומרים, שלעתיד לבוא כל חיות העולם באות אל הנחש ואומרות לו: "ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך?", הרי כל מה שאתה עושה זה להכיש אנשים ולהמית אותם, אתה לא אוכל את בשרם ולא נהנה מכך, אז בשביל מה אתה עושה את זה? עונה להם הנחש: עד שאתם באים אלי ושואלים אותי מדוע אני מכיש סתם, תשאלו את בני האדם למה הם אומרים לשון הרע, מה יוצא להם מזה שהם מטילים דופי בבריות לחינם.
 
לאן כוונו חיצי ההסתה של הנחש?
הדיבור המשמעותי הראשון שאנחנו פוגשים בתורה, זה השיח שבין הנחש לבין חוה, והנחש מצליח להשפיל את קדושת הדיבור ולהשתמש בה ככלי לסיפוק תאוות וחוויות מגונות.
האישה התפתתה ונפלה בחטא, וה' בא לפניה בתביעה:
"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ"[14].
צריך להבין מה הקשר בין החטא לעונש. מלשון הפסוקים עולה שהאישה נתפתתה כשהיתה לבדה, כלומר ההצלחה שנחל הנחש היתה בזמן שתכונת האחדות שבין איש לאשתו נחלשו, ונראה שחיצי ההסתה של הנחש כוונו בעיקר כלפי אותו פירוד שבין האיש והאישה.
העונש המבשר על עצב וכאב בזמן ההיריון והלידה, מאלץ את האדם לערוך חשיבה מוקדמת לקראת נישואיו, שכן הנישואין כוללים בתוכם שלבים של כאב וייסורים, ומתוך כך כל דיבור הנוגע לרקימת קשרי הנישואין, יש בו תיקון של החטא הקדמון.
 
תיקון על ידי שיח
חז"ל אומרים[15] שאדם הראשון מנע את עצמו מתשמיש במשך מאה ושלושים שנה. התיקון לחטא הקדמון בא על ידי החיבור בין איש לאשתו בקדושה ובטהרה מתוך שיחה והתקשרות. הגמרא בברכות אומרת שהלילה מתחלק לשלוש משמרות ובשלישית 'אישה מספרת עם בעלה', והרמב"ן[16] מבאר ש'מספרת' היינו משמשת[17], כלומר הייחוד שבין איש לאשתו הוא בראש ובראשונה על ידי הדיבור. התיקון הגדול ביותר לחטא הלשון הוא על ידי השיח המתוקן שבין אישה לבעלה.
 
סיפור וספירה
ה'סיפור' שייך גם ל'ספירה', מלבד הסיפור שבין אישה לבעלה, האישה סופרת לטהרתה, "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים"[18], ועל ידי כך היא נטהרת לבעלה.
התורה האמינה[19] לאישה בנוגע לימי נידתה וטהרתה כנאמנות שמאמינה לשני עדים, שנאמר: "וְסָפְרָה לָּהּ... וְאַחַר תִּטְהָר". ואין האישה צריכה להביא הוכחות לדבריה, אלא כשאומרת 'טמאה אני' - הרי היא טמאה, וכשאומרת 'טהורה אני' - הרי היא טהורה. הספירה יוצרת אמון, הספירה של האישה שייכת לתיקון העולם, להשתלשלות הספירות שכולן ספיר גזרתם יחד מאירות[20].
 
עם ישראל משתוקק להגיע למעמד הר סיני
מכאן אנו מגיעים לספירת העומר. בטעם מצוות הספירה כותב בעל "ספר החינוך"[21]:
"משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה' וגו' (ירמיה לג, כה). והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר ה' למשה 'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה' (שמות ג, יב), ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.
ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".
עם ישראל משתוקק להגיע למעמד הר סיני, לייחוד השלם שבין כנסת ישראל לקב"ה, "'ישקני מנשיקות פיהו' - זו עמידתו לפני הר סיני"[22].
כיסופי הלידה וספירת הימים של האישה לטהרתה, מצטרפים לתיקון חטא הלשון. לאור זאת מובן היטב החיבור שבין פסוקי פרשת היולדת הפותחים את פרשת תזריע, לדיני הצרעת המסתיימים לקראת סוף פרשת מצורע.
 
תיקון ה'דיבור' וה'מְדבר'
תיקון ה'דיבור' הוא למעשה תיקון ה'מדבר'. מדרגת ה'מדבר' היא מדרגה בפני עצמה, יש פתגם קדמון של אנשי מדע ופילוסופיה: "האדם מדיני בטבע"[23]. "מדיני" אין פירושו פוליטי במובן העכשוי, אלא חברתי. האדם לא נכלל במדרגות הדומם, הצומח והחי, הוא שייך למדרגת 'מדבר', כי הוא אדם חברותי, הוא צריך לדבר כדי לחלוק את מה שהוא חושב ומרגיש, את הכול הוא צריך לחלוק עם מישהו. אדם שאיננו מדבר, יש לו פגם בנפש. הדיבור הוא הנקודה היסודית שמגדלת את העולם הפנימי של האדם, ובזה דומה האדם למלאכי השרת. דיבור אינו רק שפה, הדיבור כולל בתוכו את עצם היכולת האנושית לנתח ולהבחין, לרדת אל נבכי הנפש, להגדיר הגדרות שכליות עדינות ולבטא אותן. זהו דיבור מיוחד, שפה מיוחדת שאינה קיימת אצל בעלי החיים.
על המילים "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" כותב רש"י[24]:
"אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודיבור".
הדעת היא הכוח המניע של האדם. בלי דעת אין רצון ואי אפשר ללדת. נאמר בספר משלי: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן"[25]. כל אחד מאתנו יכול ליצור דיבור של חיים, דיבור מחבר ומקרב, דיבור של תורה וקדושה, דיבור שמוסיף חיים ומרומם את כל העולמות. מנגד ישנם דיבורים שמפילים את העולם ומביאים קלקול.
הלשון היא מעין 'חרב פיפיות', האדם יכול לבחור מהו הכיוון שבו הוא מבקש להוליך את פיו, לחיים או ח"ו למוות.
קדושת החיים הישראליים מתגלה בבית הפרטי של כל אחד מישראל, והבית הפרטי יוצר את החיים הישראליים ומוציא מן הכוח אל הפועל את הישראליות שבנו. ניתן לשקוע בטומאת עריות ולחזור להיות "עֵרֹם וְעֶרְיָה"[26] כמו שהיינו במצרים, וניתן להתקדש על ידי מצוות ה' שבפרשותינו, ומתוך כך להגיע אל הגאולה העתידה.
 
להתעסק בלי נדר בלימוד עניין שמירת הלשון
בתקנות ישיבת ה"חפץ חיים" בראדין, נאמר: "בהתאספנו יחד במוצאי שבת שופטים, ג' באלולו תרפ"ד, כל מנהלי הישיבה ובני הישיבה, החלטנו ותיקננו לכבוד השי"ת ותורתו, תקנה קבועה בישיבתנו "ישיבת חפץ חיים" להתעסק בלי נדר בלימוד עניין שמירת הלשון...".
רבנו הרצי"ה הנהיג בישיבת "מרכז הרב" ללמוד בכל יום לפני תפילת מנחה, ענייני שמירת הלשון, והיה מסביר, שדווקא כאשר מתחדש היישוב בארץ ישראל ומתחדשת השפה העברית, הופיע ה"חפץ חיים" ולימד אותנו הלכות הקשורות לקדושת הדיבור.
קל להבחין בכך, ששתי סוגיות מרכזיות שמעסיקות את הציבוריות הישראלית בשנים אלו הן: תקשורת ועריות. תפקידנו בעת כזו הוא להרים את דגל קדושת הדיבור ואת דגל קדושת הבית הישראלי, ועל ידי כך יצמחו בעזרת ה' כוחות של חיים רעננים שיש בהם קדושה וברכה.